יוון אלבניה עם הקרנף במסע משותף

11-12-25

הראל ואני יוצאים לטיול קצר של ארבעה ימים לאלבניה.

הראל הוא טייל ותיק, שמסתובב כבר שנים ברחבי אירופה והעולם, ובעל בלוג מסע סולו.

הציוד שלי היה מאורגן עוד מהמסע האחרון – רכיבת יחיד עם הקרנף ביוון ובאיטליה. מניסיון אותו מסע הורדתי ציוד שלא היה בשימוש, והפעם הגעתי די מדויק.

האופנוע חיכה לי אצל הראל בביתו ביוון, כך שההתארגנות הייתה מהירה יחסית.

קמנו מוקדם בבוקר והתחלנו לשעוט – המטרה: להגיע לאלבניה בדרך המהירה ביותר אני אחרי אראל, יוצאים מאתונה דרך הצירים הראשיים, בורחים מהפקקים אל  highway עוצרים מדי פעם ליישר קו: נוחות על האופנועים, החלפת בגדים לפי מזג האוויר הנעים שליווה אותנו בתחילה.

הרכיבה זורמת, נעימה.

אנחנו מתקדמים לכיוון גשר המיתרים באזור הפלופונז. חוצים את הגשר ומחליטים לרדת מהכביש המהיר לזמן קצר, אבל די מהר הראל מזהה שבקצב הזה לא נגיע לאלבניה היום — חוזרים שוב לכביש המהיר.

מזג האוויר מתחיל להתקרר. עוצרים בתחנת ריענון: תדלוק, קפה, אוכל ומים. על הדרך אני מוסיף מכנס תרמי נהיה ממש קר.

עוד כשעתיים של רכיבה צפונה, ואז בעצירה נוספת אני קולט משהו לא טוב:

תיק הבגדים שלי לא על האופנוע.

שחזור קצר בראש — שכחתי לקשור אותו חזרה אחרי שלבשתי את המכנס התרמי.

כמנהגי במצבים כאלה, אני כועס על עצמי. כמה רגעים של עצבים, ואז מתעשת: זה רק בגדים ותיק. לא דרמה, לא ציוד קריטי.

בהחלטה משותפת מחליטים להמשיך, הרעיון פשוט — כשנגיע לעיר גדולה, אקנה ציוד מחדש.

וכך היה.

אנחנו מגיעים לעיר צפונית ומפתיעה — יוהנינה ioannina . הראל כבר מכיר אותה, לי היא חדשה לגמרי.

צפון-מזרח יוון, אזור שלא יצא לי להגיע אליו בעבר. עיר צעירה, תוססת, גדולה ומאוד נעימה.

דבר הראשון שאנחנו עושים — חנות ציוד טיולים מקצועית. אני משחזר כמעט את כל מה שאבד.

המחיר: כ־2,000 ש״ח.

כואב, אבל לא דרמה.

בינתיים הראל מארגן מקום לינה. אנחנו מתארגנים, נועלים את האופנועים, יוצאים לארוחת ערב קלה, ומסיימים את היום הראשון.

כבר מתרגש לקראת הכניסה לאלבניה — מדינה מיוחדת, במיוחד כשטסים אליה עם הקרנף 🦏🏍

12-12-25

לאחר יום מאתגר ושינה עמוקה במלון הנחמד שלנו ביוהנינה, הראל ואני פותחים את הבוקר בכוס קפה במקום קטן וצמוד למלון. קצת תכנון, קצת חלומות – ובעיקר הקשבה להראל, שמכיר את האזור כמו את כף ידו, כך שהכול נשמע פשוט וברור מראש.

אני מקשיב ושומע שמות של ערים שמעולם לא היו בתודעה שלי:

נעבור את הגבול, נגיע לסרנדה, משם נמשיך לאורך החוף, נעלה לפארק מדהים עם נופים עוצרי נשימה, נמשיך לכיוון ולורה, ואז – “אני לוקח אותך לעמק שישנה לך כל מימד שקשור ליופי”.

מסקרן מאוד.

אבל כמו שאני מכיר את הראל, אצלו העצמה היא חלק מה-DNA… ועדיין, משהו שם נשמע מבטיח.

הקפה נגמר, הגיע הזמן לדבר האמיתי: עולים על הקרנפים ויוצאים לרכיבה.

הפעם אני קושר היטב את התיקים — למדתי את הלקח.

מכניס לנביגטור את הגבול לאלבניה, ויוצאים לדרך.

הרכיבה נעימה, אזור הררי מקסים, נופים ים־תיכוניים בשלכת חורפית, פשוט כיף גדול לפתוח ככה את היום.

מגיעים לגבול.

ביקורת דרכונים – עוברים חלק.

ביקורת מכס יוונית – הראל ראשון, אני מאחוריו.

אני רואה את הראל בשיחה קצת ארוכה מדי עם המוכס, ומרגיש שמשהו לא ממש זורם. מהר מאוד מתבהרת הסיטואציה: קצת בעיות עם הדרכונים ורישיונות האופנוע.

עוברים אליי. בחור צעיר וחביב מבקש דרכון. אני מוציא את הדרכון הפורטוגלי – והוא מיד מתחיל לדבר איתי בפורטוגזית.

בנשימה אחת אני מסביר: ישראלי, סבא פורטוגלי, זה הסיפור.

מבקש רישיון נהיגה. אני מראה לו רישיון מתורגם בטלפון — ואז מתחילה סאגה חדשה -

“לא יכול להיות, חייב דרכון מקורי של האופנוע”.

אני מסביר שבישראל אין דבר כזה — הכול ממוחשב, משלמים ומדפיסים.

“באלבניה זה לא יעבור, אין מצב”.

בראש אני כבר עושה שינוי מסלול — מטיול לאלבניה חזרה לטיול ביוון.

ואז, בזווית העין, אני קולט משהו משתנה.

הראל כבר עבר לשיחה אחרת לגמרי עם המוכסים. מתברר שאחד מהם שוויצרי, אחד פורטוגלי, אחד יווני — ולכולם יש חיבור לאופנועים, למוכס הפורטגלי יש לויאליות לדרכון שלי, וכולם מחוברים לטיולי אופנועים בעולם.

פתאום הרשמיות נשברת, והגבול הופך למפגש חובבי רכיבה.

שיחות על מסעות, על הבלוג “מסע סולו”, חוויות מהעולם.

אחרי חצי שעה יש לנו חברים חדשים, תמונות סלפי, החלפת כתובות — ואישור מעבר.

המוכס הפורטוגלי אפילו מגדיל לעשות ומדפיס לי מסמך “שיהיה נייר” לצד האלבני, ליתר ביטחון.

אנחנו מגיעים לצד האלבני — עוברים את הגבול בקלילות מוחלטת.

כל מה שנשאר לנו זה להתפקע מצחוק בתוך הקסדות, בדיבוריות, מבלי להבין איך לעזאזל כל זה קרה.

אלבניה — אנחנו בדרך 🏍️😄

עכשיו אנחנו כבר באלבניה.

הרכיבה רגועה, מכוונת למטרה אחת, ללמוד את הכביש, להבין את ההתנהגות של המקומיים, את חוקי המשחק הלא־כתובים — מה מותר, מה אסור, ואיך באמת נוהגים כאן.

בקסדה הראל מזהיר:

“לאט. יש תמיד שוטרים אלבנים עם אקדחי מהירות”.

כך אנחנו מדדים בקצב נינוח לכיוון סרנדה. עולים דרך כפרים ציוריים ויפים אל ההרים, ואז שוב יורדים אל הים. הנופים מתחלפים — הר, ים, עיקול, מפרץ — הכול מרגיש ראשוני, לא מתאמץ, לא מתויר מדי.

כפרים אלבנים פשוטים פזורים בדרך, ולא משאירים מקום לספק: החיים כאן צנועים, רגועים ודלים יחסית. ועם זאת — האנשים נראים שמחים, חביבים, פתוחים לשיחה. מפתיע אותי לגלות שכמעט כולם מדברים אנגלית, טובה או פחות טובה, אבל לגמרי בעניינים.

עם כל העיכובים של היום כבר ברור שלא נגיע ליעד שתכננו. החשכה מתחילה לרדת, ובאזור שבו אנחנו נמצאים אנחנו פותחים גוגל ומחפשים מקום לינה. די מהר אנחנו מגיעים לכפר קטן על הים, ולמלון אלבני טיפוסי, חדרים נחמדים, מקלחות קצת מוזרות — משהו באמצע — אבל אנחנו בטוב.

מתארגנים ויוצאים למסעדה צמודה למלון.

מסעדה אלבנית גדולה, מטבח פתוח, תחושה ביתית לגמרי. איש ואישה מנהלים את המקום, בלי פוזה ובלי גינונים. מבט קצר בתפריט ואני מבין שיש כאן קסם.

אותם מאכלים שאני מכיר בארץ תחת השם “אוכל בלקני” — כאן הם מקבלים משמעות מקורית.

אני מזמין חציל ממולא בשר, פלפלים אדומים וירוקים עם גבינה מעל, מאפה במילוי תרד מעולה, ועוד כמה מנות טיפוסיות. הכול פשוט, מדויק, וטעים בטירוף.

כיף גדול לסיים יום רכיבה במקום כזה — עם אוכל שמרגיש שייך לאדמה, לאנשים ולרגע.

אלבניה כבר מתחילה לדבר. 

13-12-25

יום שני – אלבניה

אין לנו את כל הזמן שבעולם. אנחנו מנסים למקסם כל רגע, להספיק כמה שיותר יעדים, כשברקע ידוע שביום שני 15-12 אני חייב להגיע ללבריו – שם אני מחזיר את האופנוע בדרך חזרה לישראל. החורף מתקרב, וזו כבר תקופת הטיולים במדבריות שלנו.

אנחנו ממשיכים במסלול שהראל תכנן בקפידה. רוכבים צפונה, מטפסים אל רכס הפארק הלאומי, עולים אל הפאס — קו פרשת המים.

הנופים מאלפים.

הכבישים מושלמים לרכיבה: פיתולים הדוקים, כמעט בלי מכוניות. החוויה הופכת למיסטית — הקרנפים, הכביש והטבע מתאחדים לשעות של עונג חושים טהור.

אנחנו גולשים בירידות, חוצים אזורים משתנים, ולבסוף חולפים מעל ולורה במבט מלמעלה, ממשיכים לכיוון בראט.

מגיעים לבראט

בראט היא אחת הערים היפות והמיוחדות באלבניה. עיר עתיקה השוכנת על גדות נהר אוסמיט, עם בתים צפופים ושורות חלונות מקבילים שזיכו אותה בכינוי “עיר אלף החלונות”. אתר מורשת עולמית של אונסק״ו, השומר על אדריכלות עות׳מאנית, דו־קיום היסטורי ומבצר חי מעל העיר. מקום שקט, עמוק ואותנטי, שמרגיש כמו היסטוריה שחיה בהווה

לצערנו, מחוסר זמן, אנחנו לא עוצרים לסיור רגלי, אבל ברור לגמרי שזה יעד שמצדיק ביקור מעמיק הרבה יותר.

משם אנחנו ממשיכים לכיוון עמק אוסמיק, בתקווה להגיע כמה שיותר קרוב וללון בדרך. המטרה: לקום מוקדם בבוקר ולחוות את העמק עם שחר.

הראל מבטיח — ובגדול — שזה הולך להיות מדהים.

לקראת ערב אנחנו מגיעים למלון שבו הראל כבר ישן בעבר, עם מסעדה הצמודה לנחל המרשים שאנחנו רוכבים לצידו.

ארוחת ערב אלבנית חמה ומנחמת: בשר כבש משובח, מרק חם וטיפוסי — הכול מדויק ומעולה.

משם לחדרים.

קצת כתיבה לבלוג, קצת טיפול בתמונות מהדרכים היפות שעברנו היום — וסיום מושלם ליום רכיבה עמוק, אינטנסיבי ובלתי נשכח

חימום מים במלון ע״י מכשיר גזר מוסק ע״י עצים - הכל בנוי על עצמאות אנרגטית לכל תחום המלון .

אני מתעורר מוקדם, עוד לפני השעון. ברור לי שמחכה לנו אתגר רכיבה לא פשוט, ואני מעדיף לצאת מוקדם.

הראל כבר על הרגליים, מתארגנים ויוצאים.

עוצרים בבית קפה–מסעדה אלבנית משפחתית: הבן ממלצר, האמא במטבח. פועלים בדרך לעבודה עוצרים לקפה של בוקר, מדסקסים משהו ובוהים בנו — אולי מנסים להבין מאיפה צצנו עם האופנועים המזוודים.

הראל מציע “בוא נאכל מי יודע מה מחכה לנו בשביל אחרי החורף”.

יש לו זיכרון צרוב מהמסלול הזה — חורף קשוח, רגעים שבהם עלתה מחשבה לנטוש את האופנוע ולהמשיך ברגל. הוא ניצח אז, אבל החוויה נשארה בגוף. אז יוצאים שבעים.

שלוש ביצים עין בשמן זית, קצת ירקות, לחם מקומי. פשוט. מושלם. טעים ברמה נדירה.

ממשיכים לכיוון עמק אוסמיק דרך יפהפייה, מעל קניון שנחצב במים. מתחתינו זרימה שופעת. עוצרים מדי פעם לצלם.

ממש קר הנביגטור מראה 2 מעלות. נוסעים בזהירות כפולה.

להראל יש שיטה: מוריד רגל, נותן לה “להרגיש” את האספלט ולוודא אם יש קרח. אימצתי — במהירות מאוד נמוכה.

עוברים כפרים קטנים של חקלאים ורועי צאן. בתים עם רעפי אבן , הכל מקומי, פשוט, עובד.

שעה וחצי של רכיבה חלומית. היעד: לחצות את ההרים ולהגיע ליישוב פרמט — שעתיים בדרך עפר, אם לא, אין חלופה. חוזרים אחורה.

ואז מגיעים לדרך העפר. השילוט מתייחס אליה ככביש לכל דבר, אבל קבלת הפנים קשוחה: שלוליות בוץ עמוקות, אחת אחרי השנייה.

עולה בי המחשבה שהקרנפים צריכים רוכבים מנוסים יותר לארוע כזה בפרט אני שפחות מנוסה ברכיבה בבוץ. מתחיל אי־שקט בגוף. ממשיכים עוד קצת — ואז המציאות מנצחת את התוכניות: מפולת ענק חוסמת את הדרך לחלוטין.

החלטה מהירה, משותפת: חוזרים לאחור.

משנים כיוון.

ומתחילים מסע רכיבה ארוך — לכיוון יוון.

הראל ואני מבינים יחד את הסיטואציה – חייבים לחזור על עקבותינו, כל הדרך שבה באנו, עד לכביש הראשי שחוצה את אלבניה ליוון.

אחת המגבלות בנסיעה באלבניה היא עניין המהירות, בכל מקום יש הגבלה, אבל היא משתנה – פעם 80 קמ״ש, פעם 40, ולפני כל צומת ירידה חדה ל-40 קמ״ש.

במדינות אחרות הייתי אומר: אוקיי, זה כתוב, זה מוגזם, ונוסעים קצת מעל. אבל כאן, די מהר הבנו שזה לא משחק. בכל חור נידח עומדים שוטרים עם השלט העגול של “עצור”, עוצרים נהגים בלי למצמץ.

אנחנו מתמזגים בקצב המקומיים, לא חוצים את הקווים, והסיבה פשוטה, לא מתעסקים עם שוטרים. במחשבה צלולה אנחנו מבינים שכל עיכוב כזה ישרוף יותר זמן מאשר לנסוע לאט.

וככה אנחנו רוכבים. כמעט בלי עצירות, נסיעה רציפה שחוצה את אלבניה בחזור. נהנים מכל רגע, מתענגים על שיחות בדיבוריות – כאילו אנחנו יושבים על קפה בבית קפה מפואר בפריז, רק עם קסדה ורוח בפנים.

השעות עוברות, הדרך נמשכת, מדי פעם מחשבים זמני הגעה לאונייה. הראל, באופטימיות הרגילה שלו, זורק

“נגיע, אל תדאג. מקסימום תודיע לשיפי שהטיול התארך בעוד שבוע.”

אני צוחק – אין לי עובדים במסעדה לשבת. זה יהיה טיול יקר מאוד אם אצטרך לסגור את המסעדה.

שעת ערב מוקדמת, כבר חושך. אנחנו מגיעים לגבול אלבניה–יוון. המעבר חלק, ואנחנו מתחילים רכיבת לילה. מקווים לעלות לכביש המהיר. הנוויגטור מבטיח - 00:00 באתונה. שם נלון, שינה קלה, ובבוקר החזרת האופנוע.

בהתחלה הכול עובד, כביש מהיר, איכותי, כמעט בלי מכוניות. רכיבה לילית נעימה, לא מאיימת, אנחנו בזמנים.

אבל כמו שהיום הזה התחיל – תוכניות לחוד, מציאות לחוד.

פתאום שיפוצים. הכביש המהיר זורק אותנו למעקפים, ושעתיים של רכיבה אנחנו בכלל לא באמת יודעים איפה אנחנו. סומכים על הנוויגטור – עד עכשיו הוא היה מדויק, אין סיבה שיבגוד דווקא עכשיו.

עוצרים לרגע, חושבים. מחליטים: נגיע לפטרא, נמצא שם מלון, ובבוקר נדהר ללבריו.

השעה כבר חצות. העייפות ניכרת על שנינו. ואז הראל שולף ניסיון של שנים, נכנס לתחנת דלק גדולה, כזו שמשאיות חונות בה לשנת לילה. הוא חוסם מקטע קטן עם שני האופנועים ויוצר לנו פינה.

אוהלים נשלפים, נפרסים על האספלט של תחנת הדלק.

אני בשוק מהרעיון – כמה שזה גאוני. האוהל הוא הקבינה שלנו, כמו שלמשאית יש קבינה משלה.

עוד מתבדחים: “יש לנו קפה בבוקר, בתחנה עצמה.”

קמים מוקדם מאוד. מתקפלים מהר, אבל לא מוותרים על צחצוח שיניים. אספרסו של “מלון דרכים” ויוצאים לדרך.

כביש מהיר, בלי עצירות, עד לבריו.

10:30 אנחנו שם. חצי שעה לפני יציאת האונייה לישראל. מפקידים את האופנוע במהירות, ויושבים לארוחת צהריים – לעכל, לדבר, לסכם.

אתמול: 18 שעות רכיבה ברצף.

היום: 5 שעות רכיבה ברצף.

ושנינו באותה תחושה ברורה – זו הייתה הנאה חסרת חושים