יוון איטליה במסע יחיד על הקרנף(חלק ב)

11-11-25 – התחלת איטליה

קם מהספה במעבורת עפוץ משהוא, מתמתח, שותה קפה ראשון עם נהגי המשאיות שכבר נראים מוכנים לנסוע עד פינלנד בלי לעצור. אני עדיין חצי עייף, אבל הראש אומר “יאללה, הגענו לאיטליה”.

עומד בסיפון כשהחוף מתקרב. אין פה שום דרמה, פשוט רגע כזה שאתה אומר לעצמך “אוקיי, מדינה חדשה, בוא נראה מה מחכה שם”.

הדלתות נפתחות. כל הנהגים מזנקים כאילו חילקו פרסים. אני יורד לאט, שלא אעשה פדיחה על הרמפה.

יוצא מהנמל של בארי וזה כבר עולם אחר.

באיטליה כולם נוסעים כאילו יש להם פגישה דחופה עם אלוהים.

אני מנסה להשתלב ולא להיראות כמו תייר על גלגלים.

נכנס לעיר. בארי מקבלת אותי עם שמש נחמדה וריח של מאפייה בכל פינה.

עוצר לקפה שני – לא כי אני חייב, פשוט כי זה איטליה ואי אפשר להתחיל יום בלי זה.

מסתכל על האופנוע, על העיר, על עצמי במראה של חנות.

טוב, זה רשמי. המסע באיטליה התחיל 

– מבארי למונופולי

עוד לפני שאני מספיק להגיד “Buongiorno”, אני כבר מרגיש שבארי היא עיר נמל במלוא מובן המילה — ריח של דיזל ושל בתי זיקוק בחיפה , קצת בלגן, והרבה חיים. הרחובות מלאים במבנים שנראים כאילו הם לא סגורים על עצמם — חצי מאוישים, חצי נטושים, וכבישים שבהם כל צומת היא חידון ניווט. אם אתה לא ערני, אתה מוצא את עצמך חונה במפעל פטרוכימי במקום בבית קפה.

באמצע כל זה מתחיל רעש קטן מהבלמים הקדמיים. אני מנסה להתעלם — הרי תמיד יש איזה רעש באופנוע — אבל הראש לא שקט. נוסע ישר למוסך BMW המקומי. המכונאי, עם סיגריה ביד אחת ומפתח בשנייה, מקשיב לרעש לשתי שניות, נותן שפריץ ספריי, אומר “It’s nothing, my friend” ושולח אותי לדרך. כנראה שכך פותרים בעיות באיטליה — קצת אמונה וקצת ספריי.

מנסה למצוא מלון בבארי, אבל מסתבר שכל המלונות במרכז הם בלי חנייה. לא מתאים לי להשאיר את הכלי בחוץ בעיר כזו. אני לא בליין, אני רוכב — והאופנוע צריך לישון לידי. אז אני מחליט לברוח דרומה, לעיר מונופולי, שם כבר מהכניסה הכול נראה אחרת: רחובות נקיים, ים כחול, חיוך באוויר.

מוצא חדר בעיר העתיקה דרך Booking, עם בעל בית שמדבר בעיקר בידיים ובחיוך גדול. בערב אני יושב במסעדה קטנה שמגישה פסטה טרייה עם יין לבן מקומי — ומרגיש שהיום, שהתחיל עם רעש בבלמים, נגמר ממש בשקט.

ערב רגוע בדרום איטליה monopoli

אחרי הלילה על הספות במעבורת, אני סוף-סוף בחדר נורמלי במונופולי. בדרום איטליה יש משהו מיוחד – בכל מחוז, בכל עיירה, יש גאווה אדירה במטבח המקומי, ובמיוחד בפסטות המסורתיות. כאן אני נמצא במחוז פוליה, אחד האזורים הכי אותנטיים וקולינריים שיש.

נכנסתי למסעדה מקומית מומלצת. פשטות בחזות – אבל משהו בה הרגיש נכון. אני טוב בלזהות מקומות שהם פחות תיירותיים ויותר “של המקומיים”. מלצר וותיק, שמפתיע באנגלית מצוינת, עבר איתי על התפריט והסביר שהכול כאן אזורי, מבוסס על מסורת.

בחרתי ב-Cavatelli – פסטה טיפוסית לפוליה, עשויה מסולת, מים ומלח בלבד. המרקם שלה קצת דחוס, וזה בדיוק מה שמאפשר לה “לשאוב” את נוזלי הרוטב. היא הגיעה בתוך ציר עמוק ועשיר של מולים, וכל ביס היה שילוב מושלם בין ים, בצק ומסורת מקומית בת מאות שנים.

ואני? אני חלש בפני טרמיסו. אז ברור שלא סגרתי ערב כזה בלי טרמיסו איטלקי מקומי – (עדיין אוהב את של שיפי יותר)

12-11-25

פותח בוקר במונופולי — עיר שכיף להתעורר בה — עושה סיבוב על האופנוע, קצב רגוע, קפה טוב, ויוצא לדרך לחציית היבשת לכיוון אזור אמלפי, בצד הטריאני.

מתלבט בין גוגל מפס לנֵביגטור. מחליט ללכת על הנביגטור — כי הוא נראה כאילו מתכנן לי מסלול “למבוגרים בלבד”. ואני? בא לי קצת אדרנלין.

אז אני רוכב בין חוות קטנות, עוצר אצל זוג זקנים שאף אחד מאיתנו לא מבין מילה ממה שהשני אומר, אבל מחייכים — וזה מספיק.

ואז… הנביגטור מחליט שאני רוכב על סוס פוני ולא על קרנף 1250, ומכניס אותי לשביל קשוח שהופך ל“אין מוצא”.

אני בירידה תלולה, צרה, בלי מקום להסתובב. מבין שזה הרגע בטיול שבו אני צריך לפרק ארגזים, להזיע, ולדבר לאופנוע כאילו הוא ילד עקשן.

הקרנף נשכב על הצד (לא יפה, אבל קורה), ואני נשאר עם המחשבה: “אם זה לא ייגמר טוב… אני פותח פה אוהל ומקים יישוב חדש. אף אחד לא מוצא אותי פה.”

אחרי שעה וחצי של פייט — סוף טוב. האופנוע עומד, אני עומד, ואדרנלין בשמיים.

ממשיך לרכב ומוצא כפר שכוח-אל, באמצע שום מקום, בשם Colobraro. הדרך אליו? מאלפת. כאילו נכנסתי לסצנה מסרט איטלקי ישן והבלתי יאומן קורה מוצא במקום b&b להעביר את הלילה.

אני קם בבוקר ב-Colobraro, כפר קטן וקסום השוכן בדרום מחוז בזיליקטה. יש בבזיליקטה שקט שאי אפשר להסביר—הרים ירוקים, עמקים עמוקים, יישובים עתיקים שחיים בקצב אחר. אחרי קפה קצר אני מתארגן על הציוד ומחליט לחצות את היבשת לצדו השני, אל הים, לכיוון העיירה Sapri. 

כרגיל, אני לא נותן לכבישים מהירים להיכנס לתמונה. הנביגטור שלי מבין אותי טוב מדי—ברגע שהוא מזהה שאין מגבלות הוא מתחיל להוריד אותי לפיתולים שאפשר לחשוב שנבנו במיוחד בשבילי ובשביל הקרנף. אני עובר בין יישובים קטנים, לא תמיד זוכר שמות, אבל כל אחד מהם נראה כמו גלויה אחרת. הפער בין הערים הגדולות לכפרים של דרום איטליה פשוט אדיר—יופי פראי, פשוט ולא מתאמץ.

ככל שאני מתקרב לקו החוף, אני גם חוצה גבול מנטלי ופיזי: עוזב את האזורים ההרריים של Basilicata ונכנס אל מחוז Campania—מחוז רחב ועשיר יותר, שמרגיש מייד אחרת. הכבישים משתנים, הצמחייה משתנה, אפילו התחושה הכללית באוויר. זו אחת המתנות של רכיבה כאן—המעבר בין מחוזות מרגיש כמו מעבר בין עולמות.

קמפן בדרום קמפניה Sapri

 אני מגיע ל-Sapri, עיירת חוף קטנה ומטופחת בקצה הדרומי של קמפניה, על מפרץ פוליקאסטו. היא מוקפת הרים שיורדים אל הים בצורה כמעט דרמטית. יש בה שקט, סדר ונינוחות של מקום שרגיל לתיירות מקומית יותר מאשר בינלאומית. עצירה קצרה, נשימה, ואני מחליט להמשיך.

צפונה לאורך הים – עד שמסיימים את היום

אני ממשיך צפונה לאורך הים הטירני. הכביש צמוד למים, הפיתולים עדינים יותר, והאוויר מלוח וקל. רכיבה מהנה, כמעט מדיטטיבית. לאורך הדרך אני חוצה שוב אזורים שונים של קמפניה, עד שאני מגיע ל-Agropoli—עיר חוף גדולה יותר, עם טירה עתיקה שמביטה על הים ומדרחוב מלא חיים.

כאן אני מחליט לסיים את היום. העיר מרגישה נכונה ללילה אחד של מנוחה אחרי יום של רכיבה מושלמת

מאגרופולי לאמלפי, פוזיטנו ולילה בפומפיי

השכם בבוקר אני קם באגרופולי, עדיין בדרום מחוז קמפניה (Campania), והקרנף – כמו תמיד – כבר מחכה לצאת. לפני ההמשך אני מטפס לסיבוב קצר בעיר העתיקה ובמבצר. יש משהו בבוקר כזה: הסמטאות, ריצוף האבנים, השקט. חוויה שאסור להחמיץ.

כמו שקורה לא פעם במסע הזה, אני מוצא את עצמי שוב נתקע במעבר צר, הפעם ליד גרם מדרגות תלול. לרגע חולפת מחשבה מטורפת – מה היה קורה אם הייתי ממשיך כמו בסרטים? – אבל זה נשאר בראש. בידיים ובסבלנות אני מחלץ את הקרנף עד שאפשר סוף-סוף להסתובב.

אני מתכנן לרכוב היום לאורך רצועת החוף של קמפניה, לכיוון אמלפי, פוזיטנו ולסיום – פומפיי. הנסיעה מתחילה רגועה לאורך החוף: רצועות חוף נטושות, אחרות מוזנחות, מעט בתי קפה עם אנשים פשוטים של החיים. אווירה שקטה ונוגעת.

ואז – טיפוס חד לצלע ההר.

כאן מתחילה חגיגה אמיתית.

כבישים צרים, פיתולים בלי סוף, מצוקים יורדים אל הים, ואני והקרנף הופכים ליחידה אחת. מדי פעם אוטובוס ענק מופיע מהעיקול – לא ברור איך זה עובר שם, אבל איכשהו, הפלא קורה.

הדרך כולה מייצגת את מה שמכונה “Costiera Amalfitana” – רצועת הכביש המפורסמת של חוף אמלפי, עדיין בלב מחוז קמפניה.

אמלפי מופיעה כמו גלויה. עוצר רק לשנייה לגנוב תמונה למאגר הזיכרון, וממשיך לפוזיטנו.

פוזיטנו נראה כאילו צייר חלם אותו בלילה: בתים צבעוניים שנשפכים על ההר לתוך מפרץ כחול – יצירת אמנות שנבנתה בידיים של בני אדם במקום צבעים ומכחול.

למטה בעיר, בין הסמטאות, אני מוצא תחנת דלק קטנטנה. מזל גדול. ממלא דלק, מוסיף נשנוש קטן לעצמי, וממשיך הלאה.

הדרך מפוזיטנו צפונה עדיין בתוך קמפניה, ואז נכנסת סדרת מנהרות ארוכות שמביאות אותי לאזור השטוח והרחב של פומפיי – עיר שיושבת ממש מתחת להר הגעש וזוב ולצד אתר העתיקות העצום.

השכונה שאליה אני נכנס מעט אפלולית ולא הכי מזמינה, אבל מאחורי שער של בית פרטי מתגלה פתאום קמפינג ענק ומסודר. בעונה הזו אני כנראה האורח היחיד.

אני מסדר את האוהל, מכין ארוחת ערב פשוטה, נותן לגוף להירגע – והמחשבות מתחילות לסכם את היום שהיה: יום של יופי, קצוות, עוצמה, וחופש שמרגישים רק על אופנוע

מפומפיי לרונצ׳יליונה – טוסקנה מתקרבת

מפומפיי אני עולה צפונה, בדרך לאזורים שאני הכי אוהב באיטליה – טוסקנה ופיימונטה. שני אזורי יין אייקוניים: טוסקנה עם הסנג’ובזה ובלנדים קלאסיים, ופיימונטה עם הנביולו המלכותי.

שינויי הקרקע – חוואר, גיר, אדמות וולקניות – יחד עם שינויי האקלים בין מרכז לצפון, יוצרים תנאים מושלמים לזנים הרגישים האלו.

כדי לדלג מהר בין מחוזות ולהימנע מנאפולי ורומא, אני עולה כשעתיים בכביש המהיר. ברגע שחציתי מלאציו לטוסקנה, הדרך השתנתה: גבעות מתגלגלות, אחוזות עתיקות, ריח של שריפת גזם וכבישים כאילו נבנו במיוחד לקרנף. נסיעה איטית, נושם כל פיתול.

לקראת ערב אני מגיע ל־Ronciglione, עיירה יפהפייה במחוז ויטרבו, ומתמקם ללילה.

בוקר חדש – אל המעיינות החמים 

עם אור ראשון אני יוצא מרונצ׳יליונה לכיוון

כביש מושלם – צר, מתפתל ומתמלא אור זהוב בין העצים.

ויטרבו יושבת על חגורה גיאותרמית, והמעיינות שלה הם מהטובים באיטליה. אני עוצר ב־Bagnaccio: בריכות טבעיות, אדים שעולים בבוקר, מים שנעים מ־40 עד 50 מעלות וזורמים מבריכה לבריכה כמו מפלים קטנים. טבילת גוף ונפש.

המשך צפונה – כניסה לטוסקנה והגעה לפירנצה

מהמעיינות אני ממשיך צפונה. ליד אגם בולסנה אני נכנס שוב רשמית לטוסקנה – שינוי ריח, צבע אדמה, וכרמים שמתחילים לבצבץ בכל גבעה.

הדרך עוברת ליד כפרים עתיקים הבנויים על מצוקי טופו, ובכל קילומטר הנוף הופך טוסקני יותר: כרמי יין, זיתים, שדרות אורנים ואגריטוריסמו בכל פינה.

קרוב לפירנצה האווירה מתחלפת לעירונית יותר, אך הגבעות של קיאנטי עדיין עוטפות את הדרך. אני נכנס לפירנצה אחר הצהריים – עיר של אבן, אמנות ורגע מפואר אחד של סיום יום מושלם.

ערב בפירנצה – פגישה עם איתי

בחריגה ממנהגי, ובחוסר ברירה אמיתית, אני מכניס את הקרנף לחניון לילה. תמיד יש את הדקירה הקטנה בלב כשאני משאיר אותו מאחור – אבל העיר צפופה, הרחובות צרים, ופירנצה פשוט לא משאירה הרבה אופציות. אני מוודא שהוא נעול  ומכוסה היטב, מעניק לו מבט אחרון, וצועד ברגל למלון.

בתאום קצר ומפתיע בטלפון לאיתי האם הוא פנוי שניפגש, איתי מייד אומר לי בשמחה רבה (חסר לו שהיה אומר אחרת) איתי לומד  ייננות בעיר. אנחנו מדברים הרבה על יין, טעמים, זנים, תסיסות ועולמות של חביות – ועכשיו סוף־סוף להיפגש בפירנצה עצמה, אחת מערי היין החשובות באירופה.

נפגשנו במסעדה קטנה, מלאה אווירה פרינצית קלאסית. טעמנו כמה סגנונות יין מקומיים , קצת סנג’ובזה טהור , ועוד שני בלנדים כולם היו כיפיים ובמיוחד לראות את הבקיאות של איתי ביינות המקומיים ולקבל הסבר חי ממקור ראשון מאיתי. הרבה אוכל טוב, הרבה צחוקים, ושיחות ארוכות על כל מה שמחבר לעולם היין האיטלקי והישראלי.

לסיום הערב איתי לא וויתר ולקח אותי לדירה שלו – פנינה נסתרת באחת הסמטאות העתיקות של פירנצה. בית מהמאה ה־17, קומה שלישית, עם פרסקאות אמיתיות מצוירות על הקירות. המקום הזה כולו היסטוריה: כל אבן מספרת סיפור, כל קיר מזכיר כמה דורות חיו כאן לפניו. עמדתי שם רגע ארוך, פשוט סופג, מבין כמה נדיר להיות בתוך מבנה שמחזיק מאות שנים של חיים.

זו הייתה סגירה מושלמת ליום גדוש: רכיבה, מעיינות, טוסקנה, יין, חבר – ופירנצה בלילה, כמו תפאורה חלומית

מטוסקנה לפיימונטה – בדרך לאלבה

בבוקר שאחרי פירנצה, אחרי לילה בעיר שעוד מהדהד בראש, אני יוצא צפונה. הדרך שמחכה לי היא אחת הארוכות במסע – מעבר מטוסקנה הירוקה לפיימונטה האלגנטית, הלב של הנביולו.

אני מתחיל בכבישים האיטיים והיפים שמעל פירנצה, עוד קצת גבעות קיאנטי, עוד כמה כרמים שנפרדים ממני כמו שלום אחרון. אבל בשלב מסוים אני מבין שאין ברירה – המרחק גדול, והיום עוד לפני.

בוחר “לגנוב” שעתיים של Highway. לא כיף מיוחד, אבל לפעמים זה פשוט חלק מהמסע. הקרנף דוהר על האוטוסטרדה כמו חץ, אוכל מרחקים בלי למצמץ, ופתאום טוסקנה כבר מאחוריי.

לאט לאט הנוף מתחיל להשתנות: ההרים מתרוממים, האוויר נהיה קריר, והשילוט מכוון אותי אל Piemonte. ברגע החצייה למחוז הזה מרגישים את זה מיד – יותר גבעות אלפיניות, יותר יערות, ובין ההרים מבצבצים כפרים קטנים שמזכירים שהצפון כבר כאן.

כשאני מתקרב לאלבה, הלב מתחיל לפעום בקצב אחר. זו בירת הנביולו, עיר שממנה יוצאים ברולו וברברסקו – שמות שמרעידים את עולם היין. הכביש נהיה פתלתל ורך, ומולי נפתחות גבעות הלנגה, אחת מרצועות היין היפות בעולם: כרמים על מדרונות חדים, בתים עתיקים, ומגדלי כנסיות שמכתיבים את קו הרקיע

18-11-25 — פיומנטה, אלבה

בפיומנטה, שם ברולו, אלבה וברברסקו נפרשים כמו גן עדן למטיילים על שני גלגלים, אפשר לשוטט בלי סוף עם הקרנף. השלכת בשיא צבעיה, הכרמים בדיוק בשלב שבו העלים נושרים ומפזרים תחושת “בלגן יפה” לפני זמירה — מוקדם עדיין לגעת בגפן. החקלאים נעים בין החלקות עם הכלים הקטנים שלהם, ומעל הכול מרחף מזג אוויר חצי-מעונן חצי-שמשי, כזה שנותן לכל צלע הר גוון אחר ומרים את הרגש ואת הנשמה.

החלטתי להישאר בפיומנטה לפחות יומיים. לא למהר, לא לבלוע קילומטרים — אלא להרגיש את האזור באמת. ושם, דווקא בתוך השיטוט הרגוע, חיברתי משהו שלא ממש קשור למסע, אבל לגמרי קשור לעולם שלי ביקב

הרמתי טלפון לחברי הטוב דוד דרוקר, נציג חברת GAI בישראל — אחת החברות המובילות בעולם בייצור מכונות בקבוק ומערכי מילוי. דוד ארגן לי ביקור באחד המפעלים המרשימים ביותר שראיתי: מפעל שמייצר מערכות בקבוק עתירות-טכנולוגיה, ברמת דיוק ואסתטיקה שקשה לתאר במילים.

שעתיים וחצי של סיור מקצועי שהרגישו כמו הצצה מאחורי הקלעים של עולם שלם — ואשתף כאן כמה תמונות מהחוויה שעברה עליי

בסוף יום מאלף של רכיבה והתרשמות מהאזור, הגעתי ליישוב אלבה, אחד המרכזיים והיפים בפיימונטה. רציתי משהו פשוט וזול ללילה, ובגוגל מצאתי קמפינג עם חדרי אירוח בתוך טיובים. אמרתי לעצמי—נחמד, מקורי, זול… למה לא? 

אבל כשהגעתי לשם, המציאות נחתה: המחיר מופקע, האווירה פחות מזמינה, והרגשה של “מנסים לזמבר אותי”. למרות שכבר היה ערב וקל היה לוותר, החלטתי שמה שלא טוב – לא טוב. 

פותח את גוגל מפס, מחפש מלון קרוב… ומוצא מקום שנראה מבטיח. 20 דקות נסיעה, יושב על גבעה מבודדת. מתקשר. משהו בקול שלהם, באנרגיה, אומר לי: זה המקום שאתה רוצה לישון בו הלילה. 

עושה אחורה-פנה, נוסע לשם — וברגע שאני מגיע אני מבין שזו הייתה החלטה של זהב.

מבנה מדהים, חדר מאלף, נוף שנושם איתך, ושקט של פיימונטה במיטבה. 

והמחיר? כמו להקים אוהל באותו קמפינג שניסיתי לברוח ממנו. 

יצא לי ערב מפנק במיוחד, כולל מספיק עודף כדי להתפנק בארוחת ערב במסעדה נחמדה בעיירה קרובה. לפעמים, דווקא כשהיום כבר כמעט נגמר, מגיעות ההפתעות הכי טובות.