יוון איטליה במסע יחיד על הקרנף (חלק א)

יומן מסע אירופה 2025

---

29.10.25 – מתכונן לשייט ליוון

מוקדם בבוקר אני מתחיל לארגן את האופנוע לקראת המסע הגדול.

הציוד נפרס סביבי, וכל פריט נמדד וממוקם בקפדנות — כל ארגז חייב להתמלא בדיוק עד קצה גבולו, בלי סנטימטר פנוי ובלי עומס מיותר.

אני אורז את אוהל הקמפינג, שק השינה והמזרון אל תוך הארגז הימני, מקפיד שיתיישבו היטב אחד לצד השני. אחריהם מגיעים בגדי הרכיבה, המגפיים והכפפות – כל אחד מקבל את מקומו המדויק.

בפאוץ’ הקדמי השמאלי אני משחיל את כלי העבודה והבוסטר, למקרה שאצטרך חיזוק של רגע אחרון בשטח. בפאוץ’ הימני נכנסים ערכת העזרה הראשונה וחליפת הסערה – גיבוי חשוב לימי גשם קיצוניים, גם אם חליפת הרכיבה של KLIM אמורה להתמודד בעצמה עם כל מה שהשמיים ישפכו.

הכול חייב להיות מושלם – בטיול חורף אין מקום להפתעות, וכל פרט קטן יכול להיות ההבדל בין נוחות להרפתקה לא צפויה.

הכול מאורגן, אני לובש את הקסדה, נועל את המגפיים ויוצא החוצה אל הבוקר הקריר של סוף אוקטובר. מניע את האופנוע, מרגיש את הרעד המוכר של המנוע, ויוצא לדרך. לכיוון חיפה, אל חברת רוזנפלד שתדאג להעברת האופנוע בשייט ליוון.

 עולה על האופנוע.

הבוקר עוד קריר, השמש רק מנסה לצאת — בדיוק כמו שאני אוהב בתחילת דרך ארוכה.

מניע, וגלגל ראשון מתגלגל לכיוון חיפה - יוצא למסע.

היעד הראשון: הנמל.

האופנוע יעלה על אונייה ויפליג ללאבריו שביוון, ואני ״חרד שלא יקבל מחלת ים באוניה״

האויר צלול, הגוף דרוך, והמוח כבר על כבישים של אירופה. נובמבר. מושלם.

המחשבות מתערבבות עם רעש המנוע —

האם ארזתי הכל?

לא שכחתי איזה כבל, מעיל, או כלי קטן שפתאום יזדקק לו בדרך?

ואז קופצת מחשבה נעימה על טוסקנה ועל מזג האוויר שמחכה לי שם — הערפילים בבוקר, הקור שאחריו מגיעה שמש חורפית שמלטפת.

יש משהו ברגעים האלו, בתחילת המסע.

שקט פנימי, חופש, קצת התרגשות.

שעה וחצי עברה כאילו כלום —

ועכשיו אני עוצר לקפה ראשון, ממש בנמל פלמר 1, רגע לפני הפגישה עם חברת הספנות.

לוגם, נושם, מחייך , המסע מתחיל.

קומה שנייה, משרד חברת רוזנפלד. הכול נראה כאילו הזמן נעצר אי־שם בשנות השמונים — ניירות, תיקיות, ועיצוב מהמשרדים עוד שחייתי בחיפה – זה היה מזמן ממש, יש משהו בנוסטלגיה הזאת שמרגיע לפני הרפתקה.

אלי נציג החברה מצטרף אליי לנמל. סוג של טופס טיולים במכס, חתימות, מפקיד את האופנוע להעמסה לאוניה, וזהו — המסע מתחיל .

ביוון, בנמל לבריו, האופנוע יחכה לי. עדיין בארץ מחכה לטיסה ביום ראשון .

3/11/15– יום ראשון

שדה התעופה בחיפה קטן, נעים ומרגיש כמעט ביתי. שיפי ואני עולים על המטוס של Air Haifa, טיסה קצרה של שעתיים וחצי שמורידה אותנו הישר לאתונה. משם אנחנו אוספים מכונית קטנה ורצים ללאבריו.

בערב עשינו סיבוב קצר בנמל של לאבריו. באינטואיציה, כמו תמיד, הלכנו אחרי החושים — והם הובילו אותנו למסעדת דגים נהדרת במרכז הקטן של העיר. שולחן פשוט, ריחות של ים, ודג טרי שסוגר את היום הראשון של המסע בצורה מושלמת

למחרת בבוקר אנחנו נכנסים לנמל לאבריו. לא חולפות אפילו שתי דקות, וכבר אני רואה אותו — האופנוע שלי עומד שם ומחכה לנו בדיוק כפי שנשלח מחיפה, כאילו יודע שאנחנו מגיעים.

שיחה קצרה עם הבחור בדלפק, דרכון, חתימה, ועוד עשר דקות — והוא מושיט לי את המפתח ואומר: “צא לדרך.” כל כך פשוט, כל כך יעיל.

אני מניע, ויוצא בדהרה לכיוון אתונה. ביומיים הקרובים צפויים כמה סידורים שתיכננתי מראש עבור האופנוע, כולל רכישת מכשיר ניווט לווייני — כי ברשת אינטרנטית כאן אי אפשר לסמוך, ובלי ניווט אמיתי לא מגיעים לשום מקום. 

7/11-25

הכול מוכן. יש מכשיר ניווט חדש ועוד כמה אביזרים שיגרמו למסע להיות נוח ומדויק. אני יוצא למסע הזה נטול תוכנית קבועה — כל יום אני מתכנן את המסלול של המחר, ולפעמים הוא אפילו משתנה תוך כדי רכיבה. זה חלק מהקסם.

אני מניע את האופנוע, מכוון את הניווט שלא ייקח אותי בכבישי אגרה או בכבישים מהירים, ופותח בנסיעה לכיוון תעלת קורינתוס. הדרך יורדת לכביש צדדי צמוד לים, עוברת ליד נמל הדלקים באגיו תיאודורוי, שמחובר לבית הזיקוק הגדול של יוון. כל מעבר בדרך הוא כמו תמונה — נוף שהולך ונפתח.

לא רחוק משם מתגלה תעלת קורינתוס, אחד מפלאי ההנדסה המרשימים של יוון. התעלה, שאורכה 6.4 ק״מ וקירותיה מטפסים לגובה של יותר מ־70 מטר, מפרידה בין חצי האי פלופונס ליוון היבשתית. היא נחצבה במאה ה־19 ועד היום משמשת כלי שיט קטנים. לעמוד מעליה זה רגע של עצירה — היסטוריה, הנדסה ונוף חד-פעמי שמתלכדים יחד.

מקורינתוס אני ממשיך בדרכים צדדיות, במטרה להגיע אחר הצהריים לקמפינג Semili, שיושב ממש על חוף הים. הדרך לשם פשוט מדהימה. אני רוכב לכיוון Tripoli, נכנס אל עומק השטחים החקלאיים של הפלופונס, ובאוויר כבר מריחים את נובמבר — חודש המסיק.

הפלופונס עצמו בנוי כמו יד ענקית הפורשת ארבע אצבעות אל הים — ארבע זרועות ארוכות ומפורצות שיוצרות עשרות מפרצים, כפרי דייגים ובקעות חקלאיות בין הרים תלולים. כל זרוע שונה באופי שלה: אחת פראית וסלעית, שנייה ירוקה ומיושבת יותר, שלישית מלאה בחופים נסתרים והרביעית כמעט קדמונית במראה שלה. הרכיבה ביניהן מרגישה כמו מעבר בין עולמות — כל פיתול מגלה נוף אחר, טעם אחר, קצב אחר של חיים. זו אחת הסיבות שהאזור נחשב לאחד היפים ביוון לרכיבה.

אני אוהב את התקופה הזו: המסיק, ההובלה לבית הבד, והרגע שבו הזית הופך לשמן. לאורך הדרך אני רואה חקלאים קטנים ברכבים פשוטים, אחרים במשאיות מאולתרות — ולפעמים אפילו רכבי יוקרה — כולם מעבירים זיתים טריים לבית הבד, שלא יאבדו מטעמם לשנה הקרובה. בתי הבד לאורך המסלול עובדים בשיא העונה, עשן קל באוויר, ריח של זית רענן. כהרגלי, אני עוצר ליד בית בד קטן, לא מתועש, ורואה את החקלאים יושבים, מדברים על ענייני היום, ממתינים בשקט לרגע שבו הזיתים שלהם יהפכו לשמן הזהב של השנה.

משם אני ממשיך לאורך הצד המזרחי של הרכס, לכיוון היישוב הקטן והיפהפה Tyros. הדרכים עקלקלות, האופנוע מתפתל בסיבובים מאלפים, וכל כמה רגעים נגלה מול העיניים מפרץ נוסף עם יישוב קטן ומדהים ביופיו. זה פשוט לא נגמר — עוד מפרץ ועוד כפר, והיופי רק הולך ומתגבר

אחרי יום רכיבה מרגש ומתמשך, אני מגיע סוף-סוף לקמפינג Semeli. בכניסה מקבל אותי אותו בחור שדיבר איתי בטלפון — חיוך רחב, מבט זריז אל האופנוע:

“You are with the bike? Welcome!”

הוא מבקש דרכון, שואל כמה שאלות קצרות, ומוביל אותי פנימה. לפתע נפתחת לפניי חניית קרוואנים עצומה ועמוסה — מראה שלא יכולתי לנחש בכלל. כל היום רכבתי כמעט בלי לראות מכוניות, רק טרקטורים וחקלאים בשדות, ופתאום כל העולם מתכנס כאן בערב אחד.

הוא מנווט אותי אל פינה שקטה מתחת לעץ זית גדול. שם אני מקים את האוהל, פורס את הציוד ומתחיל להתארגן לארוחת הערב — רגע של שלווה אחרי יום מלא דרך, רוחות וחקלאים של נובמבר

 למרות שהערב היה נחמד והקמפינג מזמין עם המון חברה בקרוואנים, אופניים ואוהלים ,משפחות למינהם מכל אירופה אווירה ממש נחמדה אך הבוקר על החוף כשקמתי למעט מתיחות על החוף מחזה הזריחה היה מדהים.

יוצא מקמפינג Semeli לכיוון Kalamata. גוגל מציע שתי דרכים טובות, ואני בוחר בדרך היפה דרך ההרים. מזג האוויר נראה בסדר, אבל התחזית מזהירה מגשם.

אני נעצר לתמונה משוגעת מעל Leonidio באזור Tsakonia, על קו החוף המזרחי של הפלופונז. ממשיך לטפס. העליות מופלאות, הסיבובים חדים, ואני עובר כמה מטפסי צוקים כי ברור שזה המקום. חולף על פני המנזר המפורסם, עוצר לצלם. ככל שאני עולה בגובה, מזג האוויר מתהפך. גשם כבד, ערפל עבה, ואני כבר מרגיש שהציוד צריך תגבור של חליפת סערה.

מגיע לכפר הציורי Kosmas. האבנים חלקות וזה מטריד, אבל ברגע שאני רואה מסעדה פתוחה אני נכנס בלי לחשוב. תבשילים על סירים, כמה יוונים משועממים מסתכלים עליי כאילו אני נחתתי מהירח, אבל הם מקבלים יפה. הם מתחילים לדבר יוונית, אני אומר “English please”, והם עוברים לאנגלית.

אני מציץ אל תוך הסירים ורק אומר לעצמי שאני לא זז מפה עד שהמזג אוויר יירגע. מזמין מרק עזים משובח. 11:00 בבוקר, מי אני שאתווכח. טעים ומחמם.

המזג אוויר מתייצב. אני לבוש היטב, יוצא להמשך הדרך. רכיבה מאלפת, מעוננת אך בלי גשם. ירידה מ־1000 מטר עד גובה הים. מדויק כמו פסנתר מכוון.

מגיע ליישוב Sakala, עוצר לקפה, ממשיך הלאה. הכיוון עדיין קלמטה. הגשם לא מרפה לפרקים, אבל הנסיעה נעימה יותר לעומת הסיבובים הרטובים שלפני כן.

מגיע לכפר מדהים על הים. הייתי פה לפני שנה. אומר לעצמי שעוצרים כאן להיום. מתקשר למלונות, הכל מלא — סוף שבוע. אני לא רוצה להיכנס לחושך, אז מקבל החלטה להמשיך.

מכאן מזג האוויר כבר מחייך. שעה של רכיבה לא פחות ממדהימה בתוך ההרים, חוויה של כל החושים. מגיע לקמפינג בקלמטה, שגם אותו הכרתי מפעם. נכנס בקלות, מתארגן ויורד לערב רגוע בעיר Kalamata.

9-11-25

בוקר של התארגנות ב־Camping Fara Kalamata. הקמפינג קטן ולא ממש מסודר, ואני מתארגן לאט. אני קולט שביומיים האחרונים עשיתי בערך 450 ק״מ כל יום, כנראה שהגוף עוד לא במוד של המסע. מרגיש את העייפות ומחליט להוריד קצב.

היעד הבא הוא העיר פטרה, ומשם המעבורת לבארי, איטליה. אני בוחר לחלק את הדרך ליומיים. מכניס למכשיר הניווט נקודות מגוונות – קצת הרים, קצת קו חוף – כדי להשאיר את היום מעניין.

מזג האוויר מעונן, אבל הכיוון חיובי. יוצא לרכיבה רגועה. בדרך אני עובר אינספור כפרים, כולם בעיצומו של המסיק. עצי זית לאורך כל הדרך, בתי בד, ומפעלי עיבוד קטנים. נכנס לאחד מהם וזוכה לסיור קצר שמסביר את התהליך. בדיוק מה שמתאים לרכיבה איטית, ללמוד ולהכיר.

ממשיך ומגיע לכפר קטן בשם Kiriaji. יש שם מפרצון סגור ויפהפה, מושלם להפסקת אוכל קצרה מול הים.

משם אני ממשיך לעיירה הבאה, Kyparissa, עיירת חוף עם מפרץ דייגים בינוני. נכנס למסעדה קטנה המשקיפה על המפרץ ומזמין מוסקה. משהו יווני לנשמה.

היעד שתכננתי ללילה הוא Camping Paloki ב־Kourouta. מגיע יחסית מוקדם ושמח שיש עוד אור יום. המקום ענק, אבל כמובן סגור לעונה. ידעתי שזה סיכון, וזה מה שיצא.

אני עוצר במסעדה על החוף לארוחת ערב קלה .

כמה מילים עם המלצר, והוא מסדר לי דירת נופש מפנקת של חברים שלו. הערב מסתיים בחדר חמים ונעים, במקום אוהל קר ולח. מבחינתי זה פינוק משובח לסוף יום. 

אני יוצא מהחדר המפנק, דוחף את הדברים האחרונים לתיקים, סוגר רוכסנים ושומע את הרוח בחוץ קוראת לי לצאת. לפני שאני מניע, אני הולך כמה דקות לטיילת. הים סוער, קצף מתגלגל על החול, והטיילת כמעט נטושה. הכל סגור, חלונות מוגפים, התחושה קצת עצובה. יש משהו בחורף היווני שמרגיש כמו הפסקה חדה של החיים.

היום אני בדרכי לפטרס. עוד כמה שעות ואני על מעבורת בדרך לאיטליה, והמחשבה על מעבר נוף, תרבות ודרך – עושה לי פרפר קטן בבטן.

הכביש שקט. הכפרים עוברים לידי כמו שקופיות: כמה בתים, ריח של עשן מהchimney, זקן שמטאטא מדרכה בלי לחץ. טיפות גשם פה ושם, עננות אפורה מעל, אבל הגוף מרגיש איך כל הלחץ מהימים האחרונים נמס לאט.

מגיע לפטרס. עיר שראיתי כבר כמה פעמים ואני תמיד אוהב את הוויב הצעיר שלה. הפעם אני לא מתעכב. ישר לנמל.

האפליקציה אמרה שההפלגה יוצאת בחמש וחצי, אז אני נכנס למשרד כרטיסים שנראה כמו תחנת רכבת אירופאית מהסרטים. קונה כרטיס, שואל כל מה שעולה לי לראש – אני עושה את זה פעם ראשונה ואני רוצה להבין הכל.

נשארו שלוש שעות. יוצא לרכיבה קצרה בעיר. מריח את הים, שומע את הרוח, רואה צעירים בבתי קפה. עוצר לקפה קטן, מתבונן בנמל מרחוק. הזמן רץ ואני חוזר לשער 4.

בודקים לי כרטיסים, מבט קצר, ומסמנים לי להיכנס. מכאן הכול מתחיל להיראות יותר רציני. אני עומד בצד ורואה איך משאיות ענק נכנסות לבטן של האונייה כמו יצורים שמגיחים מהערפל וחוזרים לשינה. הנהגים מחנים במיומנות מטורפת – כאילו כל החיים הם מניחים קוביות לגו בחדר משחקים, רק שהקוביות במשקל עשרות טונות.

מגיע התור שלי. עולה על הרמפה, מרגיש את ריח המתכת והשמן, מחנה את האופנוע ולוקח ציוד ללילה הארוך.

הסדרן מוביל אותי פנימה, ואני נשאר מופתע. מבחוץ האונייה נראית כמו מחסן ענק של ברזל חלוד. מבפנים – לובי מפנק עם ספות רכות, בר קטן, תאורה חמימה. כמו לעבור מעולם של עבודה קשה למלון קטן.

הקבינה המשותפת שחיכתה לי לא משכה אותי. העדפתי להישאר בלובי. איתי עוד נהגי משאיות, מטיילים, אנשים בדרך לסיפורים שלהם. מדברים קצת, שותקים הרבה. לילה של קצת תנומה על הספה, קצת הליכה בסיפון עם הרוח הקרה בפנים.

ומשם, בלי התראה, מגיע גל של זיכרונות. אני מוצא את עצמי חוזר להפלגה הארוכה עם אבא, כשהייתי צעיר והוא היה ימאי יצאתי איתו להפלגה של שלושה וחצי חודשים של ים פתוח, מעבר בין מדינות , פריקה והעמסה של מכולות והמון ירידות לערי נמל, סיפורים של ימאים. ההפלגה הייתה חוויה שנשארה אצלי עמוק, ועכשיו בתוך המעבורת הזאת – היא עולה שוב, כמו שכל מסע מעורר מסע ישן יותר