יוון איטליה במסע יחיד על הקרנף (חלק ג)

החלק השלישי של הבלוג מתחיל כשאני מגיע לנקודה הצפונית ביותר שתכננתי — אזור ברולו ו־ברברסקו. מכאן צפונה מזג האוויר כבר נהיה ריזקי בעונה הזו, וכמו שאני מכיר את עצמי, תמיד כדאי להשאיר כמה אתגרים לטיולי הקרנף הבאים

לפני שאני בכלל מתחיל לתכנן את הדרך חזרה, אני לא מוותר על עצירה אחת אחרונה ומיוחדת באזור: ביקור ביקב Tenuta Laramè. זה יקב קטן, משפחתי, עם נשמה אמיתית של פיימונטה.

שם, בין הגבעות של ברולו, אני טועם סדרת יינות מרשימה — Barolo עמוק ומורכב, ו־Nebbiolo d’Alba אלגנטי במיוחד. כל טעימה מרגישה כמו סיפור אחר של האדמה הזו, וכל כוס רק מחזקת כמה הענב המקומי הזה יודע לרגש.

עשיתי סיור אישי בתוך היקב, ממש נכנסתי לתהליך הייצור: חדרי התסיסה, המכלים, החביות, השיטות המסורתיות מול הנגיעות המודרניות — בדיוק הדברים שמדגדגים לי את המקצוע. התרשמתי מאוד מהדיוק, מהניקיון, ומהגישה הכנה שאפשר לזהות רק ביקבים משפחתיים

עכשיו הכיוון משתנה: יורד דרומה־מזרחה, במטרה להתחיל את הדרך לכיוון בארי, אבל לא דרך המרכז — אלא דרך הצד המערבי של איטליה שפונה לים האדריאטי. מסלול שמרגיש כמו חיבור בין ההרים לרוח הים ושלווה של כפרים קטנים.

התחנה הבאה שסימנתי היא פרמה, אבל אני מוותר על העיר עצמה. במקום זאת אני מעדיף להישאר באזור הכפרי שסביבה — המקום שבו באמת נולד ה־Parmigiano Reggiano, ובו מייצרים את ה־Prosciutto di Parma האגדי האזור הזה נקרא עמק המזון של אמיליה - רומאנה - food valley והלב של הפרושוטו נמצא בעיירה:

Langhirano (לנגיראנו) – בירת ייצור הפרושוטו של פארמה.

בין Langhirano ל־Collecchio ול־Lesignano de’ Bagni מתפזרים עשרות בתי ייצור (“Prosciuttifici”) שיושבים בעמקים ירוקים על מדרונות אפנין. שם האוויר הקריר והיבש עושה את הקסם שמאפשר לפרושוטו להבשיל טבעי במשך חודשים ארוכים

אני מסתובב באזור לֶנְגרָנו, וכל האווירה כאן מריחה מפרושוטו. מכל צד של הדרך צצים שלטים של יצרנים מקומיים, מפעלים קטנים שמפוזרים בין הכרמים והגבעות, והמון מעדניות שמתגאות בגאווה הלאומית-מקומית שלהם — פרושוטו לנגרינו.

נכנסתי למעדנייה של הוגו. המקום נראה מדהים, נקי, מסודר, מלא בגלגלי גבינות וירכי פרושוטו שתלויות כמו תכשיטים. הוגו עצמו מדבר אנגלית טובה, ומהר מאוד התחברנו לשיחה על תהליך הייצור. הוא קלט מיד שאני לא סתם תייר שמחפש פרוסת פרושוטו — אני מבין תהליך, מכיר מלח, ייבוש, זרימת אוויר, חדרים, עונות.

משם הוא נפתח. בעיניים נוצצות הוא מתחיל להסביר שהפרושוטו של לנגרינו הוא הטוב ביותר באיטליה. הסיבה? העמק הסמוך, עם טמפרטורות יציבות ולחות נמוכה במיוחד, שיוצרים תנאי ייבוש אידיאליים. “פארמה זה מותג גדול,” הוא אומר, “אבל לנגרינו… זה הטעם האמיתי.”

וכששומעים את הגאווה שלו — זה מדבק. אין כמו לראות בן אדם שמאמין במוצר המקומי שלו מהשורש.

כמובן שסיימנו בצלחת פרושוטו גדולה, והוגו לא הפסיק לפרוס לנו עוד ועוד. בלי ספק — אחד מהפרושוטים הטובים שטעמתי

אני והקרנף משוטטים בגשם שלא מפסיק לרדת, וככל שהטיפות מתחזקות — כך אנחנו מסרבים לעזוב את האזור. יש משהו כמעט ממכר באוויר הקר של לנגרינו, בריח הרטוב של הגבעות, ובפיתולים שהופכים כל קילומטר להצגה.

הקרנף עמוס בציוד כמו ספינת מסע — ציוד חורפי, תיקי צד, מצלמות, כל מה שצריך ליום של חורף אמיתי. ואני? עטוף בשכבות על שכבות: חליפת גורטקס שדוחה הכול, חם-צוואר משובח, וכפפות KLIM שמרגישות כאילו תפרו אותן במיוחד לרגע כזה.

זה מצחיק — מהצד זה נראה כמו רכיבה קשוחה בתוך סערה, אבל מבפנים זה מרגיש כאילו אני יושב ליד קמין חמים. רק שהקמין הוא הקרנף, ואני והחום הזה משייטים לנו בתוך הגשם, נגד כל היגיון, ונהנים מכל שנייה

היעד הוא אנקונה — שם אני מתחבר שוב למעבורת (עלק מעבורת… זו אונייה בגודל של שכונה), כדי לחזור לאיגומניצה ומשם להמשיך את הטיול בצד היווני, בדרך לאתונה.

אני מכוון את הנביגטור לאנקונה, ללא כבישים מהירים. הוא מודיע: 8.7 שעות רכיבה. טוב… אני זורם.

מתחיל לרכב מכפר לכפר, מעיירה לעיירה, אבל מהר מאוד מרגיש שהיום הזה הולך לאיבוד. אין ממש חוויית עומק מקומית, לא את מה שאני מחפש — רק נסיעה ארוכה, איטית, כמעט ריקה.

בשלב הזה אני מחליט לשנות גישה. מחזיר את הנביגטור למסלול עם כביש אגרה. עכשיו הוא אומר: 4.5 שעות — נשמע יותר הגיוני.

תוך חצי שעה אני כבר בכביש אגרה רחב עם שלושה מסלולים, ומאות, אבל מאות משאיות שטסות על 110 קמ״ש. אני נכנס למוד של 120 קמ״ש, מתאקלם לאט למצב של ריכוז מלא, ומגלה שאני ממש נהנה מהסגנון הזה. יש משהו כמעט מדיטטיבי בניהול הסיכונים, בתזוזות הקטנות בין המסלולים, במיקוד המוחלט.

רוכב שעתיים רצוף, עוצר רגע לנשום ומבין: לאנקונה — היום כבר לא אגיע. צריך עצירת לילה.

אני נכנס לעיר רימיני.

ופתאום הכל מתחבר — פיצה רימיני של שנות השמונים… מסתבר שהשם באמת הגיע מכאן.

רימיני מתגלה כעיר נעימה, תיירותית מאוד (אם כי לא בעונה זו). רצועת חוף אינסופית 15 ק״מ על חוף האנדריאטי במחוז אימליה רומאניה, שדרה של בתי מלון בלי סוף, ומסעדות שפזורות כמו נקודות צבע ברחובות הצדדיים. יש בה משהו קייצי, אפילו כשמזג האוויר לא מזמין

במרכז העתיק אפשר למצוא את גשר טיבריוס ושער אוגוסטוס הרומיים — עדות לעיר שקיימת הרבה לפני עידן התיירות. זה גם מקום הולדתו של הבמאי פדריקו פליני, שעליו העיר מתגאה מאוד.

הפעם אני ישן במלון שמסדר חניה לקרנף — מחיר מצחיק לגמרי, כי אני לגמרי מחוץ לעונה. בבוקר אני מתפנק בארוחת בוקר כמו שרק מלונות שיודעים מה הם עושים יודעים להגיש, ומתניע את הקרנף שוב דרומה, לכיוון אנקונה.

האפליקציה מודיעה שההפלגה יוצאת ב־13:30. אני, כמו תמיד, אוהב להקדים לפחות שעה וחצי. מגיע לנמל — נמל גדול, מסועף, קצת מאתגר למצוא בו את הטרמינל הנכון לכרטיסים. אחרי כמה סיבובים אני מאתר את המבנה, נכנס, וקונה כרטיס…

תוך כדי אני מציץ באפליקציית מזג האוויר ורואה שבאיגומניצה הולך להיות סוער במיוחד. אז אני מקבל החלטה: לעלות למעבורת (עלק “מעבורת”… זאת אונייה בממדים של מרכז קניות). ולחזור לפטרס.

הפעם אני כבר מנוסה — מכיר את כל התרגולת. מוותר על קבינה, עולה ישר לסיפון המרופד, ומתמקם ללילה תמורת 150 יורו 

שייט במעבורת עם חברת super fast

ההפלגה – זו שמוגדרת “מהירה” – ארכה כ־25 שעות. אותם 25 שעות עוברים בנעימים בחברת נהגי משאיות יוונים ואיטלקים, מטיילים שמובילים את הקמפרים שלהם, ואופנוענים כמוני שמשנעים את האופנוע בין מדינות.

הרעיון הזה – מעבורת שמחברת בין מדינות כאילו מדובר בכרטיס אוטובוס – תמיד מעורר בי השתאות. כמה פשוט, וכמה כיף.

הכרוז מודיע שהמסעדה בשירות עצמי נפתחת לארוחת ערב למשך שעה וחצי. אני מצטרף לחצי מנוסעי האונייה, בסגנון כמעט קיבוצי: מגש, תור, מבחר מנות. בוחר שוק חזיר מבושל לצד אפונה ותפוחי אדמה, מגיע לקופה, מציג את האנגלית שלי, ושומע: “24 יורו בבקשה”.

וכך עוברת עוד שעה בנעימים, בין ערב־רב של אנשים שהמורכבות שלהם מספרת יותר מכל סרט.

אני מסתרך אל הכורסה שסימנתי מראש—כמו טרוטורייה על הסיפון—מניח עליה את החפצים כסימן “תפוס”. מוציא את האייפד ומתחיל בינג’ סרטים. פותח עם “פורסט גאמפ”: שנים לא ראיתי, וכמה מתאים לרענן את המסרים העדינים שטום הנקס מעביר בצורה כל־כך פנומנלית.

והנה חולפות 25 השעות, והכרוז מודיע שעוד חצי שעה עוגנים בפטרס. מבקשים שנתארגן ושלא נשכח שום דבר בקבינות או על הסיפון.

יורד לבטן האונייה, מגיע אל הקרנף, בודק שהכול תקין. בתוכי אני מרגיש שהתגעגעתי אליו ממש. כל הגוף דרוך להמשיך את הדהירה בכבישי יוון. יוצא מבטן האוניה, נותן גז ראשון, מקשיב בפוקוס לצלילי המנוע—והתרגשות זו המילה המדויקת למה שעובר בי.

משוטט מעט באזור הנמל של פטרס, רואה במקרה KFC ומחליט לפנק את עצמי בירך עוף.

מוצא מלון קרוב וזול, ויורד למנוחה אמיתית במיטה שלא זזה ימינה־שמאלה כמו הסיפון. 

משם, במיטה היציבה והמבורכת הזו, אני כבר מתחיל לתכנן את יום המחרת

23-11-25 — יום ראשון

אחרי לא מעט התלבטויות לגבי איך אני והקרנף נבלה את הימים הקרובים ביוון — מדינה יפהפייה ומגוונת עד אינסוף — אני מחליט ליצור קשר עם חברי הטוב הראל שובל, אחד מטיילי האופנוע המקצוענים ביותר שאני מכיר, ובעל הבלוג המפורסם Masa Solo.

שיחה קצרה, ממוקדת ומדויקת, והראל אומר לי:

“תפתח את הבלוג שלי — מסלול אתונה לאתונה — ומשם תצא דרך דלפי. זה מסלול מדהים.”

אמר — ועשיתי.

אני חוצה את גשר המיתרים, והמעבר עליו תמיד עושה לי משהו. יש כאן יצירת־מופת הנדסית — גשר שנראה כאילו הוא אף פעם לא נגמר, ועם האופנוע זה מרגש אפילו יותר. קצת כמו לרכב בתוך פסל.

מהגשר הנביגטור מנחה לפנות ימינה, וכבר תוך זמן קצר אני מבין עד כמה הראל צדק.

הנופים — חלומיים.

במפרצים לים יושבים כפרים קטנים ויוצרים תמונות שנראות כאילו יצאו מאגדות.

הדרך מתחילה לטפס, ואני מרגיש את הטמפרטורה צונחת לתוך העצמות. עוצר, מוסיף שכבה — כיאה למי שמכיר היטב את הקור של צפון איטליה.

הפיתולים נמשכים, כאלה שתמיד מרגישים שתוכננו במיוחד עבור אופנוענים ולא רק לפי תוואי הקרקע.

תוך כדי טיפוס אני מתחיל להרגיש תכונה של תיירים — לא ראיתי אף אחד בדרך, אבל פתאום הם כאן בהמונים. ובצדק: הגעתי אל דלפי.

דלפי — העיר העתיקה על צלע ההר

דלפי הוא אחד האתרים הארכאולוגיים החשובים ביותר ביוון. לפי המיתולוגיה היוונית זהו “טבור העולם”, המקום שבו שכנה האורקל המפורסמת. הכפר עצמו תלוי על צלע הר המשקיף לעמק עצום ומלא עצי זית — נוף שקשה להישאר אדיש מולו. יש בו תחושה אירופית־אלפינית כמעט, שונה לגמרי משאר יוון.

ממשיך הלאה ומטפס אל ארחובה (Arachova).

ארחובה — הכפר האלגנטי של ההר 

כפר אבן עתיק וציורי, בנוי כולו במדרגות על צלע ההר. הוא ידוע כיעד סקי בחורף, ולכן מפוצץ בחנויות, מסעדות ובלינג תיירותי מכל סוג. יפיפה — אבל תיירותי בצורה מוגזמת.

מחליט לא לעצור.

אני כאן בשביל הקרנף — לא בשביל חנויות מזכרות ותיירים עמוסי מצלמות 

אני ממשיך ממושמע לנביגטור.

כמו תמיד — הוא יודע להפתיע.

הכביש נפתח אל רצף נופים חדשים, כאילו כל פנייה מגלה עוד פרק בספר מסע אחר.

לאחר ארחובה מתחילה ירידה ארוכה ומתפתלת, עד שההר נפתח בבת־אחת אל עמק חקלאי עצום. הנוף מתרחב כמו מסך קולנוע — שדות אינסופיים, משבצות־משבצות של אדמה מעובדת, והמון גוונים של ירוק, חום וזהב

העמק החקלאי של מרכז יוון

זהו אחד האזורים החקלאיים המשמעותיים של יוון. כאן מגדלים:

חיטה ושעורה לשימוש מקומי, כמויות אדירות של עגבניות, ( וכנראה שפיספתי עוד גידולים) שמגיעים עד האופק,

החקלאות כאן פשוטה, מסורתית — טרקטורים קטנים, חלקם בני עשרות שנים, עבודה איטית, “כמו פעם”. אין כאן תיירים. רק יוון אמיתית.

אני גולש לתוך העמק הזה בקצב נעים, מרגיש את האוויר מתחמם ככל שיורדים מגובה ההרים, ואחרי כמה קילומטרים טובים הנוף משתנה שוב — מבתים חקלאיים קטנים אל עיר יוונית של ממש.

אני ממשיך בנסיעה, ופתאום תופס את עצמי מתגעגע לאיזו טברנה יוונית טובה. אחרי שבועיים באיטליה, יוון מרגישה כמו חזרה הביתה — לפחות מבחינה קולינרית.

מצאתי טברנה שנראית מבטיחה הזמנתי סרדינים קטנים מטוגנים, פריכים כמו שרק יוונים יודעים לעשות, ובאותו רגע הרגשתי שהפאזל חוזר למקום. האושר הקטן שמסדר את כל המסע הזה מחדש.

אט־אט התקדמתי אל עבר העיירה Thiva, ועצרתי רגע להתארגנות ולהחלטה לאן ממשיכים מכאן. מבט מהיר במפה ואני קולט שאני רק חצי שעה מ־Skorpnaria. כמה הודעות קצרות לחברים הטובים — גיתי וליאור — וכעבור חצי שעה אנחנו כבר נפגשים, שלושה שבועות מאז הפעם האחרונה, אבל עם מטען של חוויות: שלי ושל הקרנף, המספרות את עצמן בגוף ראשון.

הערב נסגר בארוחת ערב משובחת — פשוטה, מקומית, אמיתית — בדיוק מה שצריך אחרי יום ארוך של רכיבה, חיבורים ורגעים שהופכים למסע

יום אחרון לפני ההכנות ל״מבצע החזרת הקרנף לישראל״.

אני מקיץ מוקדם בסקורפונירה, קפה קצר עם גיתי וליאור האהובים — רגעים קטנים של בית — ויוצא לדרך. החלטתי להקדיש את היום לסקירה של דרום חצי האי אוויה.

אני מכוון את הנביגטור לעבור דרך חלקידה ואז לאורך ציר החוף עד לעיירה Pigadkia — כמעט הנקודה הדרומית של האי. מוסיף לו כמה נקודות בדרך, קובע מסלול, ויוצא.

היציאה מסקורפונירה היא פתיחה מושלמת ליום רומנטי:

האוויר צלול כמו קריסטל, הים טורקיז עמוק עם הרים שמשתקפים בו בדיוק קווי, והכול נכנס ישר ללב.

הדרך לחלקידה עוברת בין כפרים יווניים פשוטים וחמודים. וכשמגיעים לעיר, שוב חוזרת אותה תחושה יוונית מוכרת — משהו קצת מבולגן, לא לגמרי בנוי עד הסוף… אבל יש בזה קסם. לומדים להתרגל לבלגן, ואפילו ליהנות ממנו.

אני ממשיך דרומה, חולף בין עיירה לעיירה, ופתאום — נפתח ים. נוף עצום, פראי, הולך ונעשה רומנטי מרגע לרגע. אולי זו העייפות, אולי געגוע למשפחה, אולי השקט — אבל נוצר בי משהו רך ונעים.

רכיבה של שלוש שעות חושפת אזור שנראה כמעט בתולי. פה ושם על רכסי ההרים שורות של טורבינות רוח — עדיין לא החלטתי אם זה יפה או מצלק את הנוף — אבל משהו בניגודיות ביניהן לבין ההרים הירוקים דווקא מרגש.

מגיע ל־Pigadkia, חונה את הקרנף בנמל קטן, מסודר וציורי. יושב לקפה ביום מושלם של שמש, בדיוק מה שרציתי לסיום המסע הקטן הזה. חוזר לאופנוע — ורואה דוח.

בכפר כזה קטן? באמת?

מנסה לדבר עם שתי פקחיות שהופיעו משום מקום, אבל אין עם מי לדבר. זה החלק שפחות רומנטי ביום הזה. מתקפל, מחייך לעצמי, וממשיך הלאה.

מכאן אני בוחר את הכביש הפנימי של האי, שעובר על קו פרשת המים. טיפוס איטי, נוף שנפתח משני הצדדים אל הים, כפרים זעירים, ציוריים. כל כמה קילומטרים אני עוצר לצלם — עזים , הפעם ללא רועה — ומוציא את הכריך מגיתי, לחם מחמצת משובח. זה מזכיר לי שוב כמה אני אוהב את גיתי וליאור.

הזמן מתקדם, השמש מתחילה לרדת, ואני מחליט לחזור לסקורפונירה לפני החשכה.

נכנס לעיר עם רדת הלילה, רכיבת שקיעה לצד הים — שקטה, חמימה, עוטפת.

וככה, כמעט בלי לשים לב, מסתיימים להם שלושה שבועות של שיכרון חושים — רק אני והקרנף.

יש בי געגוע. מחר שיפי מצטרפת אליי לאתונה, ופתאום הכול מרגיש שלם יותר.

סיום מושלם ליום רומנטי מדי — ואיזה כיף